על תושייה

השבוע התקשרה אישתי. "אתה לא מאמין מה קרה לבת שלנו בכתה א' בבית ספר". דווקא מאמין, "מה קרה?" שאלתי.

מסתבר, שהיא נתקעה בשירותים.

טיפסה על האסלה והניאגרה ויצאה מהחלון, מחליקה על הבטן עד האדמה בחוץ.

שמחתי לשמוע.

כשנפגשנו בבית שאלתי אותה מה היא עשתה בדיוק.

"לא הצלחתי לפתוח את הדלת, אז נבהלתי מאוד ודאגתי. קראתי למורה וצעקתי הצילו אבל אף אחד לא שמע, אז טיפסתי על האסלה ויצאתי החוצה"

מילון ספיר מגדיר תושייה "כחָכמה מעשׂית להֵיחָלץ מִצָרה או להתגַבּר על תַקָלה:" וכן, "כפילוסופיה, חכמה עליונה" (ע"פ אבן עזרא)

קורא שוב את החוויה של ביתי: קודם כל קראה למורה וביקשה עזרה מבחוץ אבל אז, ברגע, עברה לחפש את התשובות בעצמה, מתוך סל יכולות שעומד לרשותה.

הרצון שלי כאבא לדאוג לה, לפנות את שביל החיים בו היא צועדת על מנת להקל עליה כל הזמן נענה השבוע בסימני שאלה גדולים:

איזה הזדמנות יש בקושי? איך פעולות שאנחנו עושים הופכות להיות כלים בארגז הכלים שלנו שעתיד מימושם לא ידוע לנו? מתי מרחב של התנסות הוא מאתגר אך בטוח, ומתי הוא הופך למסוכן - כזה שלא נכון לייצר כלל?

איזו תושייה אגלה בחינוך ל ילדי?

מודה, שתשובת בית הספר - שיותקנו סורגים על החלונות סוגרת אופציות...

שבת שלום, מחשבות טובות, מעשים משמעותיים ומלאי תושייה

שקד חתול עם תושייה