תנו להן במה!

תנו להן במה!

בפסטיבל הקרקס במודיעין השתתפו בנות האקרובטיקה האווירית במופע הפותח של הפסטיבל.

אקרובטיקה אווירית היא מקצוע לא תחרותי. היא עבודת גוף בעזרת חבל (טיסו) המשתלשל מגובה של כחמישה מטרים. גלגולים, סיבובים ועוד כל מיני תופעות שהשפה לא נתנה להן שם מתרחשות על החבל בכל הגובה הזה.

ראיתי שם השבוע סבא אחד שבא לראות את נכדתו מסתובבת סביב עצמה וסביב החבל במהירות לא חוקית. ראיתי שם השבוע נערה העושה צעדיה הראשונים במקצוע הזה. לא היה לה נאמבר (זה השם המקצועי לרצף תרגילים) מרשים.

אבל הוא היה שלה!

בדרך חזרה הביתה דיברנו על החוויה. הן התלוננו שהן עדיין לא ברמה ולמה צריך להופיע בפסטיבל כשאין עוד מה להציג? למה צריך את כל האיפור הזה על הפנים אם מרחוק לא רואים כלום? למה להטריד את הסטודיו בארגון של השתתפות במופע כזה? ועוד מיני תהיות שכאלה.

מה השתקף משאלותיהן של הבנות? - הדרישה לתוצאה? שיח היעילות והתכלית המדובר סביבן? האם כבר הפנימו את הדרישה לרצות, "לרגש" ולייצג משהו כל הזמן?

כל במה היא הזדמנות להתפתחות, לגדילה וללמידה. לא התוצאה כאן חשובה אלא הדרך. יגיע גם זמן התוצאה, אך הוא עוד רחוק.

האפשרות להתאמן בסטודיו ולעמוד על במה כחלק מהלימודים היא הזדמנות חשובה וטובה. האפשרות להציג את ההתקדמות שלך, בלי קשר למדידה שלה בצורה כזו או אחרת, ההזדמנות להסתכל על העשיה האישית שלי, שרכשתי במאמץ ובתרגול בונה רבדים עמוקים בנפש, ומאפשרת עצירה למשוב עצמי - לאן התקדמתי בתקופה האחרונה?.

אז תנו להן במה! שיופיעו, שיציגו ושישירו, שילמדו את ערכן מתוך ההתקדמות ומתוך תשואות הקהל על המאמץ.

שבת שלום. מחשבות טובות, מעשים משמעותיים.

שקד